הרב יהודה לייב, המוכר יותר בכינוי המהר"ל מפראג (1525-1609), היה אחד ההוגים החשובים ביותר לאחר תקופת ימי הביניים. פראג, שהיתה באותה תקופה מרכז החיים היהודיים ולימוד תורה, המהר"ל נודע בחיבורו על פילוסופיה יהודית ומיסטיקה יהודית בפרשנות על רש"י לתורה, הנקרא: "גור אריה על התורה”.

המהר"ל חי בתקופת מעבר, כאשר, ניצני הרנסאנס החלו לבצבץ מה שהביא חשיפה תרבותית משתנה לחיי היהודיים במרכז ומערב אירופה. המהר"ל ביקש להגן עליהם מפני רוחות שכלתניות אלו אשר איימו על חיי החסיד באותו זמן.

השפעת המחשבה היהודית של מהר"ל ניכרת על זרמים רבים, כולל חסידות, ובעיקר על חסידות חב"ד. ואכן, מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה צאצא ישיר של המהר"ל.

לרגל 400 שנה להסתלקות המהר"ל מפראג (ח"י אלול), ערכה בלה אולידורט, עורכת האתר לובאויטש דוט קום ראיון עם ד"ר נפתלי לוונטל על השפעת המהר"ל על חסידות חב"ד.

ד"ר לוונטל, הוא חוקר חסידות ומרצה באוניברסיטת שיקגו, מחברו של הספר: "תקשורת האינסופי”. ד"ר לוונטל מרצה על רוחניות יהודית באוניברסיטת קולג 'בלונדון, במסגרת אוניברסיטת לונדון, ומנהל את יחידת המחקר חב"ד בלונדון.

שאלה: כחוקר שכתב בהרחבה על מחשבת חסידות חב"ד, איך אתה מגדיר את הקשר בין מחשבת המהר"ל לשל חסידות חב"ד?

תשובה: המהר"ל היה במובן מסןים סופר החסידות הראשון, משום ששידר רעיונות המבוססים על המדרש, האגדה וממדים המקובלים במחשבה היהודית, היוצרים אתוס במצב של מערכת יחסים אישית עם האלוקים. כתיבתו מאופיינת באקספוזיציה של האגדה והמדרשים, מבלי להשתמש בטרמינולוגיה הקבלית. עם זאת, רבים מרעיונותיו מבוססים על מקורות הקבלה כמו הזוהר וספר יצירה.

שאלה: למה אתה חושב שהוא נמנע משימוש במונחים קבליים ביצירותיו בהסברת בעיות במחשבת המיסטיקה היהודית?

תשובה: המהר"ל נמנע מהמינוח המיסטי כי רצה ליצור ספרות פופולרית הזמינה לכולם, לא רק למקובלים. בזמנו היה מחסום שהגביל את לימוד הקבלה ואת השימוש בטרמינולוגיה שלה. למרות שהמסר הפנימי ששידר בכתביו מבוסס על רעיונות קבליים, הוא לא השתמש במינוח הזמין קבלה שהיווה מיכשול ורתיעה. מה שכן גרם לפתיחות מסוימת בקרב חוגים מסוימים ובחסידות חב"ד בפרט, היו מספר סיבות: פעילות האריז"ל, רבי יצחק לוריא, אשר אמר כי עכשיו "מותר וגם חובה לחשוף את החוכמה", מאמצי ר 'חיים ויטל בהפצת לימוד הקבלה, והתגלות הבעש"ט עם משנתו המפורסמת "של הנשמה שלו" כי הפצת מעיינות החסידות - מהווה היבט של מה שניתן לכנות "קבלה" - הוא הכרחי על מנת לזרז את ביאת המשיח. מכאן אני יכל להסיק שהמהר"ל בעבודתו, למרות הימנעותו מהמינוח קבלה, מקביל לזה של רבי שניאור זלמן וחב"ד. שניהם רצו ליצור חשיבה ודיון - עולם של שיח - שבו מתבצעת תקשרות רוחנית. במקום להשתמש במונחים מקובלים כגון שמות ספירות (אצילות), הוא יצר מינוח משלו, אשר ניתן לטפל בו כסוג של פילוסופיה דתית.

שאלה: האם היתה זו הפילוסופיה הרציונלית, כמו מסורת הרמב"ם?

תשובה: המהר"ל מדגיש את מגבלות הסיבה: הסיבה עצמה לא יכולה להדריך אדם. הוא התעקש כי אדם מחובר להקב"ה ברמה שהיא מעבר לכל היגיון, כפי שכתב בתחילת המבוא לדרך החיים. יתרה מזאת, המהר"ל ביקש ליצור באמצעות כתביו שיח בהעברת הרוחניות של היהדות הן מבחינה אישית ולאומית. זה מקביל למאמצים הספרותיים של דמויות חסידיות: הרב מנחם מנדל מוויטבסק והרב שניאור זלמן מלאדי ויורשיו. שאלה: האם יש אינדיקציה, שניתן לגלות בטקסטים של חסידות חב"ד, עקבות ישירות לרעיונות המהר"ל? תשובה: רבי שניאור זלמן כתב על דף השער של ספר התניא, כי היא מבוססת על "ספרים על מחברים". יש מסורת בחב"ד כי ב"ספרים" הוא מתייחס למהר"ל, בעוד שב 'מחברים' הוא כולל את הרב מנחם מנדל מוויטבסק, אשר היה חברותא של רבי שניאור זלמן ומבחינות מסוימות גם היה המורה שלו. נקודה מעניינת שמצאתי, היא העובדה שהרב מנחם מוביל אותנו חזרה למהר"ל דבר שהשפיע על רבי שניאור זלמן. ד"ר בצלאל ספרן כתב דיון נרחב על מחשבת המהר"ל ומשווה אותה מקרוב עם מחשבת הרב מנחם מנדל מוויטבסק (בצלאל ספרן החסידות, המשכיות או חדשנות? הרווארד, 1988). ניתן לראות אלמנטים בתפיסות רוחניות של המהר"ל, שהשפיעו עליו הן על ידי שעיין בדפוסים של המהר"ל דרך השפעתם של עמיתו הרב מנחם מנדל מוויטבסק, באים לידי ביטוי בספר התניא של רבי שניאור זלמן.

שאלה: האם ישנן דוגמאות להשפעה הישירה של המהר"ל בחומר על תורתו של רבי שניאור זלמן?

תשובה: נושא חשוב במחשבת החסידות הוא מה שקרוי פננתאיזם, המבטא את הרעיון כי "הכל זה אלוקים". הנושא של החלק השני בספר התניא הוא השורה הראשונה של שמע ישראל שפירושה לא רק שיש אלוהים אחד, אלא שיש רק אלוהים, כי אלוהים בתוך כל זה. המהר"ל נותן ביטוי חזק לתפיסה זו וקובע כי האמונה באלוקים פירושה לא רק האמונה בקיומו, שליטתו בעולם ונתינת התורה, אלא גם כי "אלוהים זה הכל ואין עוד מלבדו, להאמין שרק אלוקים קיים ", אומר המהר"ל, אינו מספיק. כל אחד חייב להאמין כי הכל זה אלוקים בתוך אלוקים, קרוב מאוד למשנתו של רבי שניאור זלמן. דוגמה נוספת היא שניתן לתת זה על צלם אלוקים: "תמונה אלוקית." בכתבי המהר"ל רעיון זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. ישנה התייחסות לא רק להתיחסות האלוקית של הפרט אלא לקיום כולו. אני רואה את השיטתיות המוצגת בתניא: "הנשמה האלוקית של האדם, והאלוקות שממלאה את העולמות" קיים בכלל, תוך שימוש ברעיונות קבליים של האר"י, ובקנה אחד עם תורת המהר"ל, אולי אפילו בהשראתם.