זה קרה באמצע שטיפת הכלים. קצף ריחני כיסה את אצבעותיי, זרם המים ניגן לי, וגביעי הזכוכית ניסו לחייך אלי אחרי שהבריקו. אבל אני פתאום הבנתי: אני מקנאה! בשיחת הטלפון שהסתיימה קודם סיפרה לי חברה יקרה על ההצלחה שלה בעסק החדש שהקימה, ואני - אוי לאותה בושה - פשוט מקנאה. ולא רק בה, גם בשכנה שקמה כל בוקר לבית מסודר נטול שאריות מקיפול הכביסה, באם שעמדה לפני בתור באסיפת הורים בכיתה, ויצאה משם כולה מאושרת. אני מקנאה בנשים צעירות ממני, בזו שטסה השבוע להוואי, ובזו שמשפצת את הבית מבלי לעשות חשבון. אני מסבנת ונבהלת מהגילוי - איך נתתי לרגש כה איום להשתלט עלי? מה אכפת לי שאחרים מצליחים? הרי אם אני חושבת רגע, ברור לגמרי שהם לא לוקחים דבר ממה ששייך לי.

ילדים צעירים סביבי מקנאים בלי בושה: "זה לא פייר, למה הגביע שלה מלא בגלידה יותר משלי?" אבל אנחנו כבר עשירות בידע ובניסיון, וזוכרות היטב את הלקח מסיפורו של קורח: מי שמקנא, סופו ליפול לתוך הבור. כבר בגן שיננה לנו הגננת שהכל התחיל בגברת קורח, אישתו של, שניצבה בפתח האוהל ונעצה מבטים בדמויות שהתהלכו בין השורות. שעות עמדה וחקרה את מה שקורה במרכז המחנה, תחת הענן, באוהל מועד. בעיני רוחה ראתה את משה, נכנס ויוצא מן הקודש, את אהרון לבוש בשמונה בגדי זהב וכולו אומר כבוד וחסד. באוזניה שמעה את האנשים שחים בגדולתם של שני אלה, חשה את היראה שאופפת את דמותם, וליבה יצא מקנאה. מתוך שיחות השכנים וסיפורי הגברים במחנה, הבינה שבהיררכיה תחת משה ואהרון יש עוד משרות חשובות, אך שמו של בעלה נפקד מהם. נדמה לה שכולם סביבה מוצאים את מקומם בהנהגת העם, מתקדמים ומתעלים בעבודת הקודש, רק קורח שלה נשאר מאחור.

לא צריך לשמוע את האישה שנפלה עם בעלה לתוך הבור כדי לדעת כמה קשה היא הקנאה. קשה כשאול היא, שורפת את הגרון, מייבשת מחשבות, חוטפת מילים ומגלגלת אותן רושפות אש החוצה. היא פוקדת עליהן לפגוע, מושכת בהן רעל צורב ושולחת אותן כחיצים בדיוק אל נקודת התורפה שזיהתה בזולת. היא משכנעת אותי, הקנאה, לחפש חסרונות באחרים כדי להרגיע את חרונה. איני רוצה ליפול לידיה, להפוך לשבויה שלה. כיצד אצליח להינצל ממנה?

בתוך הפרשה מנסה משה, האיש שמלמד אותנו לאהוב ולסלוח, להרגיע את בליל הצעקות שתוקף אותו מכל עבר. "אף אני רוצה בכך" הוא עונה להם, כך על פי המדרש. "אני יכול להרגיש את הלהט שבוער בכם, אני יכול להזדהות עם הצמאון להתקרב אל קודש הקודשים, לחוש את התשוקה שמבקשת להתגשם." זה בסדר לקנא, מרגיע אותנו משה. יש משהו בקנאה שמוציא לאור את השאיפות הכמוסות ביותר. שמתעקש לגלות יכולות שלא העזנו להביט בהן. שימו לב שהקנאה מדברת בשפה שלכם, היא מכירה את העולם הפנימי שלכם, ובכוונה יוצרת בו טלטלה. היא יודעת איך להזיז אותנו מאדישות ולכוון את המבט בדיוק לכיוון אליו אנחנו צריכים להגיע.

פעם שמעתי שהקנאה היא בעצם מפה. היא מסמנת עבורינו נקודת ציון, ומשאירה לנו לשרטט עליה את הדרך על מנת להגיע לשם. ובעיקר היא מזכירה לנו את התשוקות שלנו, גם אם ניסינו להחביאן היטב. את התשוקות שבוערות כמו אש התמיד, שמחכות לקטורת שלנו, ושיש בכוחן להפוך את העולם.

הכיור כבר כמעט התרוקן. יחד עם הצלחות והסכו"ם, משהו בי נקי יותר. אני מבינה כעת שאפשר להקשיב לרגש הלוהט, שיש לו מתנה לתת לי, ומגלה כמה דרכים להתנהל איתו. קודם כל להפסיק להיבהל מהקנאה שעולה כמו משום מקום, ואחר כך לשאול: מה יש בי שרוצה להתבטא כשאני מקנאה באישה אחרת? מה חסר לי כדי להגשים את החלום? מותר לי גם קצת להתווכח ולטעון שיש מקום גם למי שמגיע למקום השני ומטה. העולם צריך גם אנשים בינוניים, אולי אפילו בעיקר כאלה. יש לי משהו להשאיר בפאזל הייקומי ושום קנאה לא תשכנע אותי שהוא אינו חשוב.

כשכל הכלים מנצנצים אני יוצאת לחפש את הברק שלי, ועל הדרך מפרגנת באהבה לכל ההצלחות וליופי שלך.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות