סוף אלול תחילת ספטמבר, ולשקט לא היה מעולם צליל כה מוזר כמו השנה. המסדרון הריק מספר עדיין על האורחים הרבים שנכנסו ויצאו, והקירות כבר מתגעגעים לחגיגות שפיזרו צלילי שמחה בחלל שביניהם. העפרונות החדשים כבר התיישבו בקלמר הבוהק, תופסים את מקומם לצד מחברות ישרות וחלקות באופן מוזר, ומדפי הארונות התרוקנו מבגדיהם של היוצאים למקומות לימוד רחוקים. בבוקר אחד חמים נאכפו תיקי בית ספר, ונרכסו תרמילי נסיעה גדושים בפרטי לבוש וטעמים של בית, ואפילו הנעליים הזעירות שנמצאו בדרך נס מאחורי הספה, טופפו בזריזות אל עבר המעון.

השקט עוזר לי לאסוף תחושות של סיום והתרגשות של התחלות. רגע לפני שאצא לדרכי שלי החוצה, אני מבקשת לסכם את חוויות הימים האחרונים ולמצוא מילה מתאימה שתרכז את החסדים שירדו עלינו ותביע את הכרתנו. איכשהו המילה "תודה" נשמעת שחוקה וחיוורת, ונדמה לי שמאחוריה מסתתר גם פחד. הרבה נדיבות פגשנו בימי השמחה שחלפו עלינו, פירגון, השתתפות כנה ומרגשת, ידיים שהושטו לעזרה, ולפעמים גם ניגבו דמעה סוררת. שפע ברכות הורעף עלינו מהיושב במרומים, וכעת עולה בי שאלה סוררת: האם אני ראויה לכל הטוב הזה? האם אוכל אי פעם להשיב לאנשים הטובים כגמולם? האם התודה הקטנה שלי תגיע אל אלוקיי?

בפרשת השבוע אני מוצאת מסע אנושי של אדם המבקש להביע את תודתו לבורא. אולי הוא יצא מן העמק בו שוכנת נחלתו, כדי להביא אל בית המקדש את ביכורי תמריו. או שמא פוסע הוא על הרי נפתלי המוכרים לי תחת שמש קיץ יוקדת, וסופר את הימים עד שיגיע אל מחוז חפצו בירושלים. בידיו הוא נושא בזהירות טנא עשוי נצרים פשוטים, ומתאמץ לשמור על התאנים הירוקות הקשורות בתוכו. רגע לפני שהוא יוצא לדרכו, הוא עומד ומשקיף על חלקת הארץ הטובה שקיבל בירושה. שוב הוא נפעם ממראה השדות והכרמים הנפרשים מולו, ונושם מלא ראותיו את אוויר ההרים הטהור. התאנים בסל מעלות ניחוח מתוק שמדגדג את נחיריו, ורגליו כמו מתרוממות מאליהן במחול תודה. ימים ארוכים של חרישה וזריעה עברו עליו בכרם שלו, שעות ערפיליות של השכמה אל המטע עוד לפני עלות השחר, המתנה חרדה לניצנים הראשונים ושמחה על החניטה המוצלחת. ולמרות כל המאמצים שהשקיע על אדמתו, הוא יודע: הברכה הגדולה שראה, היא מתנתו של הקדוש ברוך הוא. השפע הנפרש לפניו, פורט אינסוף תהליכים מופלאים והזדמנויות שהגיעו ברגע הנכון. האדמה הפוריה שירש מאבותיו מסרה את הכוח שקיבלה והפיקה מכל זרע שטמן בה יבול עצום של פירות ותבואה. ההכרה בחסדי השם המלווים אותו בכל רגע במציאות, וסובבים אותו בכל מישורי חייו, מביאה אותו להתרגשות גדולה, ומלווה אותו בהפיכת המחשבות למעשים. רגליו נושאות אותו בחדווה אל המקום בו בחר הקב"ה להשכין את שמו, אל בית השם, שם יניח לפניו את מנחתו וירגיש קרוב מתמיד.

את ביכורי פירותיו, המבטאים הכרת תודה והתלהבות, מניח עולה הרגל בכלי פשוט. בטנא היבש העשוי קש או נצרים נאגדים הפירות, וגם הוא נאסף בידי הכהן, ומתקבל לפני השם כמתנת תודה. הטנא והביכורים הופכים למציאות אחת, ומזכירים שגם אנחנו מאחדים במהותנו נשמה מאירה השוכנת בגוף חומרי ומוגבל. גם אנחנו מכניסים בתוך מעשים קטנים של יום יום, במתנות העשויות מדברים הכי פשוטים, במילים זעירות של תודה, את הכוונות הגדולות ביותר.

"תתחילי במעשה קטן", מעודד אותי אחי כשאני מחלקת איתו את ספקותיי, ומשכנע אותי שלתודה הנאמרת ברגע זה יש חיים חדשים. ההכרה שיש בנו חלק אלוקה, שאנחנו מביאים אור אינסופי אל כל רגע, נותנת משמעות אחרת למעשה אחד שלנו. החיבור לביכורים שיש לנו בטנא, פורץ את מגבלות החומר ומעצים גם מילה בת ארבע אותיות. פרשת השבוע מלמדת אותי לבוא אל כל רגע בחיי ולהפנים את החיבור בין הכוונה האלוקית הטמונה בהם אל החומר הפשוט ממנו הם מורכבים.

ואולי זו ההזדמנות לרשום גם כאן תודה: תודה לקב"ה שבחר בי לשליחותו, תודה על ערוץ תקשורת שמאפשר לי להגיע אלייך, ותודה לך שפתחת את ליבך ובסבלנות רבה קראת והשתתפת במסע שלי.


שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות