ימי החורבן שביקרו אותנו בשבועות הקודמים מזכירים לה את החורבן שלה. נדמה שהיא יכולה להבין את הקב"ה בעצמו שקם והסתלק מביתו והשאיר לנו קיר של אבנים המספר על כאבו. היא יכולה להזדהות עם הכעס, ההשפלה, האכזבה בשל צפיות שהתנפצו. הבדידות היא חומת המגן שלה. גם בתוך מערכות יחסים, בתוך הבית שלה אפילו, היא מגנה מפני פגיעה. היא הנשק שעוזר לה להניס את המחשבות והתחושות הקשות, היא הבריחה מפני תחושת האשם. כך היא מצליחה להסתיר את העובדה שלא הכל מושלם אצלה.
אבני הבדידות נאספו בזו אחר זו, בסבלנות והתמדה. כל חלק בחומה שלה נועד להגן עליה מפני פגיעותה. איש אינו יכול לפגוע בה כשהיא לבד בשקט שלה.
אבל הלילה שולחת לה הלבנה קרן אור רכה ומעירה בה ניצוץ עמום. הלילה היא מאירה לה בכדור עגול ובהיר ומביטה בה באותו מבט אוהב שילדים מזהים. אור הלבנה מאיר את השלימות שקיימת גם בה. ולמרות שבכל חודש חוזר על עצמו אותו תהליך בדיוק, והלבנה מתמלאת מחדש, הפעם האור שלה שונה ואחר.
כבר למעלה משלוש אלפים שנה מרימים בני העם שלנו עיניים לשמיים בלילה זה, ומתמלאים. הוא מספר להם בכל שנה על השלימות שלהם עצמם. על כך שאור אהבתו של הקב"ה אליהם אינו תלוי בדבר. הלילה, כשרושם כאב החורבן עדיין שותת בליבם, שולחת הלבנה קרני נחמה ומרפא ומרימה אותם.
ט"ו באב הראשון נחרת בזיכרון הקולקטיבי שלנו בשנה הארבעים לנדודים במדבר. הכל ציפו בחרדה שיעבור כבר תשעה באב, היום בו נגזר מי ימשיך במסע אל הגאולה, ומי ייטמן מאחור. גזירת מתי מדבר החלה כזכור ביום זה, כשבכו לחינם עם המרגלים, ומאז הפך התאריך למועד של פרידה. הלילה ההוא ציין את חטאם, את האנוכיות המסתירה על רצון הבורא, את הגלות שעתידה ללוות אותם עוד אלפי שנים. אבל הבוקר הביא הפתעה וספק. כשקמו בני העם בריאים ושלימים, התעורר גם החשש שמא טעו בחישוב התאריך. חמישה לילות הלם הספק, עד שהאירה להם הלבנה בשלימותה והכריזה באורה: בטלה הגזירה! כולכם שלמים ועומדים להיכנס לארץ. כולכם זכאים לטעום את טעם הגאולה, את חוויית האחדות המשלימה את הקיום. לא היום היא בטלה, אלא עוד אז, כששכבתם מפוחדים עד מוות. גם כשמשל בכם החושך, החל כבר לבקוע האור הגדול הצפון לכם. מאז מגלה היום הזה בכל שנה את העונג של העליה הבאה מתוך הירידה. השמחה שבהסרת הספקות. ההתלהבות מחיבור לאחר כאב של התנתקות. התרגשות מהשלמה שמרפאה את פצעי המחלוקת.
הירח מספר לה שהיא שלימה. שיש בה ידיעה ששום דבר אינו יכול להסתיר את אורה. שיש שם עונג שיכול למלא אותה בשמחה, גם ברגעים חשוכים. אין שם מה להסתיר במקום הזה, ודוקא החסרון הופך להיות הזמנה לחיבור אל האחר. כשהיא מביטה למעלה היא מצליחה להסתכל גם על השותף שלה בעין טובה. לראות את היתרונות שלו, את התפקיד שלו, את האור שלו, לחיות בתודעה של: "יש כאן את כל מה שצריך" .מכאן היא מבינה שיש זמנים, ויש מקומות בהם נוח יותר להתמקם בעמדת תצפית שרואה את האחד. להיות בשמחה, באמונה בעצמה ובזולת, בפתיחת הלב. רגעים בהם לא חשוב מה עשית, וכמה הוא עמד בצפיות. נקודות מהם אפשר להרים עיניים ולהתחבר להשגחה העליונה. לחזות במהות של האחד.
מתוך החושך לוחשת לה הלבנה: פתחי את ליבך לאהבה.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות