חברותיי ובנות המשפחה מחכות איתי שיעברו תשעת הימים הקשים עד לתשעה באב. אנחנו ממתינות שיחלפו ימי בין המצרים, ונרגיש כבר מעבר לחורבן. שנוכל ללחוץ על כפתור הרמקול ולמלא את הבית בצלילים עליזים, שנסתפר, נרוץ על חוף הים, ונשמח בשמלה חדשה, עוד לפני שיעלו מחירי סוף העונה. הנקודה האחרונה משמעותית ביותר אצלנו בבית לאחרונה- הקיץ מביא בכנפיו שמחה גדולה, ואנחנו עסוקות במסכת מדידות ועיצובים. על המדפים בחנויות ממתינים לנו גלילי בד בכל גוון אפשרי, נוצצים באלפי פאייטים, או מתנופפים בקלילות, מזמינים אותנו לבחור ולצייר בדמיון את היצירה שתתהווה ביד אמן, ותתאים בדיוק למבנה הגוף.

אני מתבוננת באישה המוכשרת המתכננת את התהליך, במספריים שיוצאות לפעולה, ומפרידות פיסות מדוייקות, ובתכים ישרים המחברים שרוול לכתף וחגורה למפלי בד גולשים. לעיניי הולכת ונוצרת שמלה חדשה, אבל בלב עדיין חסרה השמחה. רק ברגע חבוי של מדידה, מתבהר לי לפתע, שהמצב המושלם יגיע כאשר נהפוך את השמלה, ונחזה בשלימות החיבור של כל תך קטן. כשהבד החלק יתאחד עם פרחי התחרה, והביטנה תאסוף את חוטי המכפלת.

בינתיים השבוע, פתחה התורה ספר חדש בפרשת דברים בה מתחיל להגיע הסוף. משה וישראל עומדים בקצה הערבה, ומתכוננים למשימה הבאה, וכל מה שמפריד בינם לבין ארץ ישראל הוא נהר הירדן השוצף. הם ניצבים שם ומקשיבים לדברי הפרידה שנושא המנהיג, ומבינים שכל מה שמוכר לדור שנולד במדבר, עומד להשתנות. לנגד עיניהם נפרשת הארץ שתפר להם האלוקים בדיוק לפי מידותיהם, ובה מחכה להם סיפור חדש. כאן, בעבר הירדן, מכין אותם משה למציאות אחרת. הוא חושף לפניהם אפשרות לחיות חיים של חירות ועצמאות, חדוה ויצירתיות, שליחות והתפתחות. כשיגיעו אליה, הם ישאירו מאחור את העבדות, וכמוה גם את צחיחותו של המדבר ואת החושך שכיסה את עברם.

ארבעים שנים של עבודה עצמית והתבגרות חלפו עליהם. שנים של תיקון אמונות ילדותיות, של נפילה ומאמץ להשתנות. כאן, בעבר הירדן, לאחר שטעמו מהאור האלוקי, מזמין אותם משה להכיר מציאות של גאולה. ממול המקום בו עומדות רגליהם, מבצבצת תקופה חדשה, נושב אוויר נקי התלבטויות, מנצנצת הזדמנות להפוך את התמונה ולחיות גאולה. פרשת השבוע שמתמזגת בתשעה באב, מוכיחה לנו שגם בשיאו של מצב מאתגר, אפשר לחיות בפתרון, לראות ברור ולטבול באהבה שעוטפת הכל. בתוך ימים של חורבן מטלטל, נוכל לראות התחלה של גאולה נרקמת. להאמין שאוכל לקדם כל מצב בידיעה שאם זה בא ממקור הטוב האלוקי, יש בזה רק טוב עבורי. בכל מריבה קשה שמרעימה את חדרי הלב, יש רצון טהור של כל אחד מאתנו להיות שלם ומחובר לכל מעשיו. התלבטות קשה מנשוא מספרת על נחישות לחיות נכון. ובעומק החרטה על טעויות העבר נחבאים השקעה ומאמץ שעשינו בתום וביטלנו את חשיבותם.

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". האבל והצער שלמים רק כשהם נתפסים כחלק מההכנה לבניין הבית השלישי. הכאב על השבר שחצה את חיינו, הוא קריאה עבורנו להיפתח למציאות חדשה, ולקבל את הברכה שמביא השינוי. החורבן הוא התחלה של בנין חדש, יציב יותר, מואר יותר, אלוקי ונצחי.

השבוע הבנתי שמי שתופר את השמלה, יכול לראות אותה מוכנה עוד בשלב התכנון והעיצוב. מי שמוכן להיות האמן של חייו יודע שפיסות החיים, מזמינים אותו ליצור כסות מושלמת, ולשמוח בה גם כשהאריג מונח הפוך לפניו.

בתוך הלחץ הלוהט של הכנות וסידורים, עם שאלות מקופלות בערימת בדים צבעונים, אני מנסה לחשוב רק על הסיבה המשמחת לתפירת השמלה. מודה לאלוקים על הבית החדש הפורח מתוך הקן שלי, ומזמינה אל חיי ואל חייך, עוד מהטוב הגלוי של אהבתו.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות