אני צופה בך מרחוק. רואה את הילדה שמתלהבת בגן השעשועים. מטפסת בזהירות על סולם המגלשה, מניחה רגל זהירה ומתרוממת. הרווח בין השלבים רחב מידי. את מציצה לקרקע הרחוקה למטה ומאבדת שיווי משקל. ליבך הקטן הולם כמעט בקול, אך את מתעשתת, שולחת מבט לספסל של אמא וממשיכה לטפס.
בכיתה את יושבת בקצה המושב של הכסא, דרוכה וקשובה. רושמת במחברת ירוקה כל מה שיוצא מפי המורה, וחוששת לפספס חוט זעיר של רעיון. את כל כך רוצה לדעת, להבין, לשלוט בחומר. הפעם את חייבת להצליח!
שמעתי אותך ניגשת אל הנער שלך שהתפרץ קודם בזעם, ושוב על אותן שטויות. אבל את נחושה ליצור תקשורת פתוחה הפעם. מנסה שוב להתקרב ולהבין אותו יותר, לשכנע אותו שדבר לא יוכל לרסק את אהבת האם שלך, להזכיר לו שאת תמיד כאן בשבילו.
במטבחון הקטן שבמקום העבודה את שוב מנסה להדק את הקשר עם אחיותייך. מחממת את המים בקומקום, ואיתם את החיוכים האצורים בך, ומשאירה את כל שאר הצרות מאחור. מציעה עוגה, משתפת מתכון חדש, ומחלקת את כל ההקשבה שהצלחת לגייס.
ובערב את חוזרת אל הממלכה שלך, גם שם היו אמש נסיונות כושלים להגיע אל עמק השווה, אך את לא מתכוונת להרפות. היום תנסי להגיע אליו בדרך חדשה, הפעם תנסחי את בקשתך ותשתדלי לראות את המקום שלו. בנסיון הזה תתגברי על הרגלים ישנים, תפתחי את ליבך, תסירי את הבושה.
את לא מוותרת. נופלת וקמה, מתנערת מהעפר שדבק בשמלתך, נושמת רגע, וממשיכה ללכת. השבוע פגשתי אותך בכל אדם ובכל אישה בדרך. ראיתי אותך נלחמת, מתעקשת, לא נותנת לשום כישלון לעצור אותך. שואלת, מתעניינת, מחפשת תשובה, נרשמת לכל קורס, קוראת כל כתבה שמציעה מרשם לאושר, ותמיד לוקחת על עצמך את אחריות על התוצאה. לך, כך נדמה לי, שלחה השבוע התורה מתנה כפולה. שתי פרשות ארוזות יחד, מאירות את הכוח שלך להיאחז בסיכוי ולהתחבר אל הכח שבך. פרשת מטות מזכירה בשמה את המטה שהתנתק מהעץ שלו. המטה שמסמל את נקודת האיתן שיש בנפש שלנו. המקום שמחובר לשורש האלוקי, ומתעצם במיוחד כשמעמידים אותו בנסיון, וכאשר המציאות מסביב מאתגרת ומפילה. בצמוד אליה מספרת פרשת מסעי על המסע גדול ומפותל שעושה כל אחד מאתנו, ופניו מועדות אל ארץ טובה. המסע שמקרב אותנו אל עצמנו, אל המקום השלם שלנו, אל הגאולה. המטה מסמל התנתקות, התרחקות מהמקום הנעים והנוח, והתייבשות שהולידה בו חוסן ועוז. הוא מסמן את הנשמה שהתרחקה מהעץ שלה ויצאה במסע אל העולם שמחכה לכוח שלה, וככל שמתקדם המסע נוספת לה עוצמה שלא היתה שם קודם.
החיבור בין שני העניינים שמביאות הפרשות אינו מכוון למסע של הישרדות בלבד, שבסופו נחזור אל נקודת ההתחלה. יש בו הזמנה להגיע למקום בו אין כישלון, אלא הנעה והנאה של פעולה והתקדמות.
שתי הפרשות משתלבות בימים חמים של חורבן. ימים של צום ואבל, ששמחת חתן וכלה נעלמת מהם, שמשבר קשה עובר על הקשר בין עם ישראל לאלוקיו, שלרגע מסתתרת האהבה בין הנפש לדודה. בתוך תקופת "בין המיצרים" ממתינה לנו השבת, ומעבירה אותנו למרחב אחר. שם אין משמעות למקצוע שרכשנו, לסכומים שצברנו בבנק ואפילו לא לגיל או למראה החיצוני. השבת מזכירה שאין שום הגדרה שיכולה לצמצם אותך- שיש לך ערך עצמי קיומי שמאיר בעולם בכל תנאי. העונג השבתי, דוקא בתוך ימי החורבן, יכול להפוך יום צום ליום של שמחה, ולגלות לנו את הסוד שמסתתר בתוך חוויות החיים. העוצמה השקטה של השבת מלמדת אותנו לפעול מבלי לקחת אחריות על התוצאה ולשמוח בנחישות שלנו שאינה סופרת שום כישלון.
אז למרות שגם בסיום כתיבת הטור, עדיין איני מבינה את הסיבה לכל מה שקורה, ואף על פי שביקשתי להצליח ולהיות תמיד בשמחה, אני מביטה בך שוב ומבינה דבר נוסף. המאמצים שלך מספרים לי הפעם על כוחו של ניסיון שמגלה את הרצון הפנימי לשנות את העולם, שככל שנחיה את השאיפה לעשיית טוב, נעצים את השפעתה ונהפוך את החושך לאור.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות