תמיר גודמן, שנולד באמריקה, ידע כבר בגיל חמש שהוא רוצה לעבוד את ה' כשחקן כדורסל. גם כשהגיע לכל מיני מקומות שאין בהם יהודים, זכר את דברי הרבי מלובביץ' שנאמרו לו בחלוקת הדולרים: "הקדוש-ברוך-הוא תמיד איתך. אל תוריד את הכיפה". היתה לו הצלחה רבה בכדורסל בארצות הברית, והוא אף כונה "מייקל ג'ורדן היהודי". בגיל 20 הגיע לישראל לשחק במכבי תל-אביב. התקשורת, שלא הורגלה לשחקן דתי מהשורה הראשונה, פרסמה אותו מאוד.

דווקא בארץ הקודש החל לעבור ניסיונות לא פשוטים. הוא סבל מכמה פציעות ועבר מקבוצה לקבוצה. יום אחד נפצע קשה ביותר בברכו, עד שלא היה מסוגל לכופפה. הוא הלך מרופא לרופא ולא מצא שום פתרון. ואם לא די בכך כתבו עליו בתקשורת כל מיני דברים שליליים. היה עיתונאי שהגדיל לכתוב: "היית כוכב באמריקה ושיחקת במכבי תל-אביב. איך הגעת לרמה כה נמוכה?!" תמיר אמר לאשתו שהוא חייב לפקוד את הציון של הרבי באמריקה כדי לקבל ברכה.

משדה התעופה בניו-יורק נסע מיד, עם אחיו אריאל, לציון של הרבי. הוא הניח את הכותרות השליליות של העיתונים על ערימת הפתקים המונחת בציון והוסיף פתק משלו:

"באתי לארץ לעשות קידוש השם, והנה קרה ההפך - עוד כותבים עלי דברים שליליים. האם עלי להפסיק לשחק?" תמיר כתב עוד שאינו מוצא רופא שיוכל לטפל בברכו הפצועה, וביקש ברכה והדרכה.

לאחר שסיים להתפלל, יצא מהציון, נטל ידיו מחוץ לבית העלמין, ואמר לאחיו:

"לא יודע למה, אבל אני מרגיש שאני חייב לחזור לכניסה של האוהל".

הם חזרו. תמיר נעצר ליד מסך וידיאו שפועל ללא הפסק ומשדר אירועים שבהם הרבי משתתף. הוא הסתכל במסך וראה את חבר הכנסת אבנר שאקי ואשתו משוחחים עם הרבי במעמד חלוקת הדולרים. תמיר שמע את ח"כ שאקי אומר:

"אני נמצא בארץ ומנסה כמיטב יכולתי לעשות קידוש השם בפעילות למען חוק 'מיהו יהודי', וכותבים עלי דברים שליליים. מה יהיה, רבי, האם עלי להפסיק?"

תמיר הופתע. זה בדיוק מה שהוא כתב לרבי...

הרבי ענה במסך:

"עליך להתנהג כמו ספורטאי. לפעמים ספורטאי צריך לסגת אחורה לפני שהוא הולך קדימה. וכל אלה שכותבים עליך דברים לא טובים, עוד יכתבו עליך דברים הכי טובים ותהיה לך הצלחה..."

תמיר נדהם כאשר הרבי החל לדבר על ספורטאי ושמע בכיליון נפש את הדברים עד תומם. לאחר מכן חש שהכול יסתדר. כשיצא מבית העלמין התקשרה אמו מהארץ וסיפרה לו על מנתח חדש, מומחה לרפואת ספורט, שנמצא בישראל בשם ד"ר דוד מורגנשטרן. תמיר שוחח איתו בטלפון והחליט לנסוע בחזרה לישראל לקבל אצלו טיפול. הוא ביטל את כל תוכניותיו לקבל טיפול באמריקה, כולל מנתח שהבטיח לנתחו למחרת.

תמיר חזר לארץ. ד"ר מורגנשטרן הבהיר לו שמדובר בניתוח מסובך, שלא נערך כמוהו בארץ, ויש סיכוי שלא יוכל לשחק לעולם. תמיר זינק על מיטת הניתוחים ואמר לרופא:

"אל תדאג. הקדוש-ברוך-הוא אתי. יש לי ברכה גדולה..."

הניתוח הצליח, אבל המצב לא היה פשוט. שרירים רבים ברגל הוסרו, והוא לא היה מסוגל להפעיל את רגלו. הוא החל לעבור שיקום במכון וינגייט, שם הטילו ספק ביכולתו לשוב לשחק. הוא אמר להם: "תעשו את העבודה שלכם וזה יסתדר. יש לי ברכה גדולה..."

וכך התאמן מדי יום ללא לאות כדי להחזיר את רגלו לכושר משחק. בתקופת השיקום חיבר תמיר ילדים יהודים מאמריקה לארץ ישראל באמצעות הכדורסל. בזכות פעילותו הברוכה נכתבה עליו כתבה גדולה ב'ג'רוזלם פוסט'. כתב הספורט שכתב בגנותו התקשר בעקבות הכתבה ואמר:

"כתבתי עליך הרבה דברים שליליים, אבל אחרי שקראתי את הכתבה המדהימה, החלטתי לכתוב עליך רק טוב..."

אחרי שנה וחצי של עבודה מפרכת ב'וינגייט', החל תמיר להתאמן במכבי גבעת-שמואל. יום אחד גלש לאתר חב"די וקרא שגברת שאקי מקיימת פעילות תורנית. הוא חשב: מזה שנה וחצי שאני מתחייה משיחתם עם הרבי ושואב ממנה כוחות לחזור לכדורסל. עליהם לדעת זאת!

תמיר התקשר וסיפר לגב' שאקי את סיפורו. לפתע שמע קול בכי מעבר לקו.

"למה את בוכה, גברת שאקי?"

"עוד מעט תהיה שנה לפטירת בעלי ז"ל. לפני שנייה התפללתי: 'ריבונו של עולם. תן לי סימן שהפעולות של בעלי עדיין משפיעות בעולם!', ובדיוק התקשרת וסיפרת איך שאתה חי אתנו. תדע לך שאני זוכרת היטב את אותה פגישה עם הרבי. באמת מאז היתה לבעלי הצלחה רבה. ביום השנה תיערך אזכרה בביתי. אולי תבוא ותספר את סיפורך?"

לתגובות