"מלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב ,שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש, עלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני-אדם, אז נתן לו אביו המלך ,שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו.

ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך ,מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאווה על תאוותו... עד שמכר כל אשר לו, ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל... בצר לו, עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח. והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם... עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום.

עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו, אמר (המלך) , הלוא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו! ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'.

וכך יובן הנמשל:

שנשמות ישראל נקראות "בנים למקום"... והוריד הנשמה בגוף, שזהו כמשל בן המלך שהלך בדרך רחוקה בכדי להתלמד, היינו שעל-ידי מצוות ומעשים טובים על-ידי מתעלים הנשמות בעילוי יותר נעלה מכמו היה קודם, ואמנם על-ידי אהבת הגוף ותאוות... נתרחק מאוד למקום שאין יודעים כלל שם אביו...ששכח גם הלשון....

לתגובות